תחנת מוצא

 לפני שנים לא מעטות הזדמן לי להכיר אשה מיוחדת, שלצערי כבר אינה בין האנשים הממלאים את ריאותיהם באויר ונושפים חליפות, הייתי אז לקראת סיום השירות הסדיר בצה"ל ולאחר פציעה נאלצתי לעזוב את חטיבת גולני בה שרתתי ולסיים את שרותי בבסיס צבאי פתוח שם הכרתי אותה, אזרחית גמלאית שחומת עור, שעבדה בהתנדבות עבור הצבא, היא הדפיסה מסמכים על מעבד התמלילים איינשטיין, אם היו לה תקלות במחשב או במדפסת הסיכות – היא היתה קוראת לי לסיוע מהמשרד –  אקדים ואומר כי אני מרגיש צורך להתוודות על כך שבאחת הפעמים העתקתי ללא ידיעתה קבצים מהמחשב הצבאי עליו עבדה, עקב כך חשתי חוסר נעימות, שעדיין מדגדגת אצלי בפנים ורציתי למחוק את הקבצים לפני שקראתי בהם, אבל לא יכולתי להתאפק והצצתי, בין אבני החול השוממים שהיו מרכיב עיקרי בקבצים אלו גיליתי להפתעתי יהלומים נוצצים…

סיפורה של רבקה

קטר

   אם לא הייתי מספרת את הדברים כהוויתם כפי שיכולתי לחוות אותם בעצמי לא הייתי מאמינה לסופר שכתב אותם אלא הייתי קוראת את הדברים כסיפור נהדר שנתלש ממקום מסויים בחלום הבדיוני של האנושות ונשזר לתוך אוסף הדברים שקוראים מתענגים עליהם לרגעים מעטים ושוכחים…

   שמי ריקי רייס וכזה הוא סיפורי – שהוא מעין תמהיל של בדיה עטופה בשרידי מציאות קלושים שכל אחד מאיתנו יכול להתבונן אל תוך מעמקי נפשו פנימה ולראות את עלי הסתיו שלו עפים ברוח ונודדים עם הציפורים אל תוך אינסוף המדבר החורפי של חייו.

   תקשיבי לרכבת טוווווו  טוווווו – היא עוברת ומפלחת את חייך לשניים משני צידי המסילה, ועוצרת על ידך באמצע החדר, אדון גורל בא לאסוף אותך. ואת, את לא זוכרת בכלל מתי קבעת איתו – אך הוא מחייך אלייך בשעשוע, מלטף אותך מבפנים ואת מחליטה לעלות על הרכבת המוזרה שהופיעה לה כך משום מקום ולהמשיך להקשיב לגורל וגם אתה אדוני שעומד בצד ומתבונן בכל האפיזודה הזאת מחליט בהבזק לעלות איתנו ולהצטרף לנסיעה טוווווו  טוווווו…

קרון ראשון – נובמבר 1952

   הבוקר היה בוקר סתוי, הרוח נשבה ביללה קולנית דקה שהתמזגה עם ציוץ הציפורים המעטות שעדיין לא החלו את הנדידה השנתית שלהן, הבטתי מחלון דירתי בקומה השניה, עוקבת בעיני אחר עלי הצפצפה היבשים, שנשרו זה מכבר מהעץ ורוח הבוקר כאילו נפחה בהם חיים של רקדני רחובות, תוך שהיא מוליכה אותם במעגלים על שביל העפר השומם, מזה שש שנים שאני מתגוררת במושבה גדרה, ובכל זאת נראה כאילו הייתי פה מאז ומעולם כאן התאהבתי, כאן נישאתי, כאן שמחתי וחגגתי את הולדת המדינה, ורקדתי עם כולם כשקולו של בן גוריון בקע ממקלט הרדיו, כאן עברתי את מלחמת השחרור ואני הרה, כאן קברתי את בעלי, יצחק, שהמלחמה לקחה ממני לתמיד, כאן ילדתי את אורה שלי…

   הבוקר המתהוה הראה סימנים ראשונים של יום מעונן, והעלה בראשי זכרונות מהשיטפון הגדול שהתרחש כאן בשנה שעברה, בלית ברירה התנתקתי מהחלון ומהזיות הבוקר שלי, חומו של תנור הנפט הורגש עתה בכל החדר, ואני פשטתי במשיכה אחת את כותונת הלילה שלי נהנית מגלי החום שליטפו את עורי החשוף ממלאת את ריאותי באויר המהול בריח הסמיך שעלה מתנור הנפט, התלבשתי והלכתי להעיר את אורה, שלאחר כמחצית השעה גן הילדים אסף אותה אליו, ביחד עם ילדים אחרים מהמושבה ליום נוסף של חוויות ילדות.

   ארבע שנים כבר הייתי אלמנה, המוות הפתאומי העסיק אותי רבות אבל התמסרתי לגידולה של בתי, שלא זכתה להכיר את אביה, ורק בשנה האחרונה התחלתי לחשוב על עתיד חדש. במושבה היו לי שני מחזרים, אבל תמיד הם נראו לי לא מתאימים והייתי מתחמקת מהם בנימוס מזעזע – כנראה שיצחק קבע להם רף גבוה מדי.

   יצחק עלה ארצה לבדו לפני מלחמת העולם השניה, הוריו אחיותיו ואחיו התאום נשארו בבודפשט. לאחר המלחמה חזר יצחק להונגריה אך לא מצא זכר למשפחתו, על פי הסימנים, אותם הצליח לדלות במאמצים רבים, נשלחה משפחתו לאושויץ בקיץ 1944. לאחר כמעט שנה של חיפושים חזר לארץ, מסרב להאמין לזוועות שעשו הנאצים בבני עמנו, ואז הכרנו.

   אני הייתי צעירה וצנומה ילידת הארץ – בת להורים שעלו מתימן, פגשתי בו בקורס להשבחת גידולים חקלאים, מטעם תנועת החלוץ, במושבה הותיקה – פתח תקוה.

  הוא היה גבר מוצק – בעיניו הירוקות היה אושר כבוי, אך גאוותו הידענית התנופפה כמו דגל חצוף – אהבתנו הייתה עזה ורוויית חלומות לעתידנו המשותף, יצחק ורבקה – ממש כמו בתנ"ך…

   באותו בוקר סתוי הייתי בבית, מנקה ומסדרת את הבית לקראת החורף – כשנשמעה נקישה בדלת… מיום שהודיעו לי את הבשורה המרה הייתי דרוכת חרדה מכל נקישת דלת בלתי צפויה. בפתח עמד אדון גפן ואחריו… מי זה? איך זה?  כל ורידי התכנסו לתוכי פנימה  והלב שלי כ מ ע ט  שקפץ מתוכי, משתק את זרעותי ואת פי שלא הצליח אפילו למלמל – האם יתכן? האם אין זאת רוח רפאים? האם אכן זהו יצחק שלי? אדון גפן,  אחז בזרועותי ומיהר להציג מילים שבקושי יכולתי לשמוע אך הן חקוקות עדיין בזיכרוני כאילו נאמרו זה עתה: "גב' רייס זהו גיסך חיים אחיו התאום של יצחק".

   חיים רייס היה העתק כמעט מדויק של יצחק – גופו היה רזה יותר ומבטו העמוק היה ממש מהפנט – הוא חיבק אותי בהתלהבות שמח למצוא סוף סוף איזה שהוא שריד של משפחה בארץ הקודש – הוא דיבר בעברית חלקית במבטא הונגרי, תחילה בקושי הבנתי את מה שאמר – אבל מה שעבר בינינו למין הרגע הראשון – לא היה מילים ולא ניתן לביטוי במילים.

   לאחר פלישת הנאצים להונגריה חיים הצליח לארגן לבני משפחתו תעודות מזוייפות, אך באחד הלילות, לפני חג השבועות, כשחזר הביתה לבדו גילה שהיו שם אנשי אס. אס., הוא הסתתר באיזור מספר ימים והיה עד לירי של הנאצים באחד מידידיו שנתפס, הוא החל במסע בריחות – ביחד עם אחד מחבריו הטובים, עזב את העיר בהליכה רגלית, בעיקר בלילות, הם עברו דרך קשה בהרים עמקים ויערות, ממקום מסתור אחד למשנהו –  ארבע שנים הסתתר חיים ולא ידע שהמלחמה תמה שנה בלבד מיום תחילת מנוסתו.  

   חיים נכנס מהר מאוד למקומו של אחיו ממלא בבת אחת את כל החללים שנוצרו אצלי ואף יצר קשר חם ומיוחד עם אורה אחייניתו הקטנה שהייתה צמאה לדמות אב, עם בוא האביב, לפני חג הפסח, קיימנו את נישואינו ואהבתינו המשיכה לזרוח באור סנוורים מלובן, שהקרין אושר חייכני בכל רחבי גדרה.

קרון שני – יוני 1955 

   "הוא הולך לבד", קראה אורה נפעמת מפסיעותיו הראשות של אחיה, איציק, בן השנה,

היה זה יום שבת וכולנו הגענו לחזות ברגע ההסטורי, חיים הרים את בנו הקטן בהתלהבות והניף אותו כלפי מעלה בגאוה, באותו בוקר התארחנו אצל הורי בביתם ברמלה, אבי, עליו השלום, החל כמנהגו לתופף בפח ומיד התפרצה שמחה ספונטנית עם מקצב ושירה תימנית מטובלת בשירה עברית, חיים רקד בהתלהבות, מחבק באהבה את איציק הקטן, בהדרת קודש, כאילו היה מחבק את ספר התורה בבית הכנסת ואיציק עצמו פיזר מבטים מחייכים מרוצה מעצמו, כמו כדורגלן שהבקיע זה עתה את שער הנצחון באליפות העולם.

   באותו לילה חלום היה לי, אין אני מהאנשים שהתברכו בשפעת חלומות ולא ניתנה לי הסגולה לפענוח חלומותי אך חלום זה דומה היה ורכב על גבה של המציאות ודהר אל העתיד כאילו היה פרש רומאי השש אל הקרב. והנה אני יושבת על כס המלכות באולם מפואר, לבושה בשמלת משי ורודה ופשוטה ועל צוארי ענודה שרשרת זהב יקרה ובה יהלום מיוחד המפיץ אור מאליו, ואני קורנת רוגע וקולי היה לקול רך ועמוק מלטף את שומעיו בשלוה, משני צידי עומדות משרתות מוצקות ואנשים מפזזים מסביבי "הוד מעלתה, הוד מעלתה" ובאים וקדים לפני ומניחים מנחותהים לרגלי והנה אחותי מזל מגיעה עם סיר של ג'חנון מהמטבח של אמא  ומחייכת את החיוך הביישני שלה, ופתאום פורצים לתוך האולם שני ליצנים ואני מביטה בהם ורואה שאלו יצחק וחיים וכל אחד מהם טוען שהוא המלך והם מתחילים להאבק ומכים אחד את השני ואז אני קמה מכסא המלכות ומנסה לצעוק "די" – אך קולי אינו יוצא והמשרתות פוסעות לפני וחוסמות את דרכי, אך אני מצליחה לראות את השומרים מניפים חרבם אל שני בעלי… ואז מתוך בהלה וחוסר אונים אני תולשת את שרשרת הזהב וזורקת אותה בחוזקה לאויר ואני נופלת לתוך בור וצונחת במרחב וסביבי חגה דבורה קטנה ופניה פניו המחייכות של בני, איציק ואני מביטה בפניו והוא מחייך עד שחיוכו הופך לצחוק קולני ואני עוצמת את עיני וחשה בעקיצה קטנה בבטני…

   יצחק (איציק) רייס הקטן נולד במאי 1954,  הוא היה ילד חייכן ומופנם שהתחבר מאוד לבעלי חיים ולטבע והפליא את מוריו בשנינותו. איציק גדל והיה לנער גבוה שרירי וחסון.

קרון שלישי – אוקטובר 1973

   קולות אזעקה פילחו את השקט הדרוך, ואצלי חוסר השקט הביא אותי כמעט לכדי טירוף, כאלמנה ללוחם שנהרג במלחמת השחרור, המלחמה החדשה שהחלה בשבת יום הכיפורים, לפני יומיים, כאילו שרפה אותי מבפנים. ירדנו להסתתר במקלט – לא היה הרבה זמן לחשוב, וכולנו נצמדנו למקלטי הרדיו מנסים לאסוף פתיתי מידע שלא היה בהם כלום על מנת להרגיע את נפשותנו. כבר עברנו מלחמות והיינו מתורגלים בצפירות אזעקה והרגעה אך הפעם היה משהו שונה באויר והידיעה כי איציק שלי לוחם בשריון נלחם כרגע  בחזית המיצרית הכניסה עשרות בולי עץ יבשים לבעירה הנפשית שאיימה לכלות את הוויתי – רק לגעת בו שוב –  רק לדבר – הכל פתאומי ועבר וחלף במוחי כסערה סהרורית בוחשת עצמה בידיעות הקשות שהגיעו משדה הקרב והשמות שהוקראו בשרשרת 

המתהדקת אל הצוואר וחונקת עם כל חוליית שמות הבוקעת ממקלט הרדיו, אולי המנבאות הזקנות צדקו ולא הייתי צריכה לקרוא לבני על שם בעלי המנוח, כדי שלא יקבל את גורלו המר, אבל הרי אלו שטויות אני יודעת שאין קשר, הרהרתי ביני לבין עצמי, תוך שאני מזהה מדי פעם שמות מחברי פלוגתו של איציק, טוראי שמעון תורג'מן, סמל אבנר פלדמן, – רק שיחיה רק שלא יקרה לו כלום, אלוהים, הוספתי להרהר, סגן יונתן קלדרון, אוי לא הרי זה מפקד הפלוגה של איציק, חיים חיבק אותי והגיש לי כוס משקה ממותק, ואני הרצתי מהר בראשי את טקס סיום הטירונות לפני כחצי שנה בו העניק סגן קלדרון לאיציק את אות ההצטיינות, וסיפר לכולם על כך שאיציק שלי עצר תרגיל ירי פלוגתי וכשנגש אליו המג"ד ושאל בלחץ וכעס לפשר העניין ענה לו איציק במילים בוטחות "ליעלים שמסתובבות על יד המטרות לא מגיע למות…", בלהט התרגיל איש לא הבחין ביעלים מלבד איציק. בערפול חושי והזיותי טמנתי את ראשי בכתפו המוצקה של חיים תוך שאני מנגבת בחולצתו מעט לחלוחית מזוית עיני.

   ביום רביעי הגיע אות חיים ראשון מאיציק, "המלחמה לא קלה, אבל אל תדאגו אני בסדר, ד"ש לרותי, אוהב איציק" נכתב במברק שנשלח באמצעות חברו, הרצל, שנפצע יום קודם בהתקפה המצרית ופונה לבית החולים, את איציק עצמו ראינו רק לאחר כחודש ימים במפגש מרגש ורווי דמעות וחיבוקים.

   לאחר המלחמה המשיך איציק לקצונה ושירת תקופה ממושכת בצבא, במרוצת השנים נישא לחברתו רותי וזיכה אותנו בשני נכדים מקסימים.

תחנה סופית

    רציתי לסיים בתיאור הלוויתה הצנועה של רבקה שנערכה בעיצומו של קיץ  1989 בבית העלמין בגדרה חודש לאחר תום שירותי הצבאי, אך מכיוון שדמותה של רבקה אותה הבאתי לעולם בראשית סיפורי זה, לא חשה מעודה את מה שחשת אתה וגם את שהצטרפת אלינו לנסיעה קצרה זו לא רציתי לרדת מהרכבת כשאני מותיר אתכם בתחושה עצובה  וקודרת לכן בחרתי למלא את לבכם בתחושת ההפתעה והגילוי ואני מאשר לך, גם בשמה של רבקה, להוסיף ולפסוע על הקווים הדקים שבין דמיון ומציאות ובשעת נדודי מחשבות להכות לרגע קט במטה הקסמים ולהפיח חיים בדמותה של רבקה אשר חלפה בנסיעה קצרה זו על פני תודעתך.

(C) כל הזכויות שמורות למשה שקרוקה